Judaism Wiki
Advertisement

ויקרא יב

מאמרים מסודרים

פירוש רש"י - רבנו שלמה יצחקי

פירוש רמב"ן - רב משה בן נחמן

פירוש שד"ל - שמואל דוד לוצאטו

קובץ mp3 לשמיעה, מתוך אתר audiotreasure

ניקוד וטעמי המקרא, מאתר מכון ממרא

קישורים לתלמוד ולמשנה תורה, פירושים וקריינות

English Translation - JPS

English Translation - Ort

תרגום לארמית - אונקלוס, מאתר מכון ממרא

"קדש עצמך במותר לך" - מקומן של פרשיות הקדושה האישית בין פרשיות הקדשת המשכן / פרידה נובוגרודסקי -> מנח"ת שבת ה'תשס"ו שמיני    עריכה

  1. REDIRECT קדש עצמך במותר לך


אפליה, שוויון ומיגדר בדיני היולדת / אלישבע באומגרטן -> מכללת שערי משפט

בן או בת? / ויכוח בין שמעון, עמוס ואראל -> כפית ה'תשס'; ננ"נ ס'    עריכה

מה עדיף ללדת - בן או בת? שאלה זו היתה נושא לדיון סוער מעל דפי 'כפית של נח"ת'. הכל התחיל מ...

  • הערה של שמעון מושקאט]
  • תגובה של עמוס]
  • תגובה של שמעון]
  • תגובה של עמוס]
  • תגובה של שמעון]
  • הצעת פשרה של אראל]
  • לא אשקוט ולא אחשה - תגובה של עמוס]
  • תגובה של אראל]

דיון - מות בני אהרן

...

שמעון (הערה): בהזדמנות זו נזכיר וורט של 'כלי יקר' על דיני טומאת לידה:

לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה, על כן כפרתה ממהרת לבוא; אבל היולדת נקבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה, על כן כפרתה מתאחרת

כלומר: למה היולדת טמאה ואחר-כך צריכה להביא חטאת? ע"פ חז"ל התשובה היא – שבגלל כאבי-הלידה האישה נשבעת (בתת-מודע) שלא תיזקק עוד לבעלה, והחטאת מתירה את השבועה. ע"פ זה אפשר להסביר -- למה הטומאה בלידת נקבה ארוכה פי 2 מהטומאה בלידת זכר? תשובה: כשנולד זכר – האישה מאד שמחה ומתחרטת מייד על השבועה שלה, אבל כשנולדת נקבה – האישה פחות שמחה, ולוקח לה יותר זמן להתחרט על השבועה...

תגובה לשמעון / עמוס

במוסף הכפית הקודמת, הביא מִלֲלַי גִלֲלַי { פלוני אלמוני (ע"פ מילון אבן שושן) על סמך הפסוק בנחמיה י"ב לו'. } רעיון של הכלי יקר . דברי רבנו לא הובנו כראוי, או במילים פחות עדינות, הובנו באופן לקוי ביותר.

הכלי יקר מביא את דברי חז"ל, שאומרים שכאשר האישה סובלת בהריון ובלידה, היא נשבעת בלב, שהיא לא תהיה עוד עם בעלה ולא תביא ילדים לעולם, לכן האישה מביאה קורבן כדי להתיר אותה משבועה זו. מסביר הכלי יקר, שהסיבה לכך שבנקבה לוקח לאישה כפלים זמן עד שהיא מביאה את הקורבן, היא שהאישה מצטערת, לכן היא לא מתחרטת כל כך מהר על השבועה, אבל בזכר היא שמחה. עכ"ד (עד כאן דבריו).

ברור שהסיבה שהאישה מצטערת על כך שילדה נקבה היא באותו העניין של השבועה שעליה היא נשבעה (כי אחרת מה הקשר לכך שהאישה מתחרטת או לא מתחרטת על השבועה). אישה שילדה נקבה יודעת שבעוד מספר שנים אותם ייסורים שעברו עליה (הריון ולידה) יעברו גם על בתה, לכן היא מצטערת ולא מתחרטת מהר כל כך על השבועה. כי עצם הדבר שגרם לשבועה אצלה (צער ההריון והלידה) עתיד לעבור על בתה, לכן היא לא ממהרת להתחרט על השבועה.

אבל כשהאישה יולדת זכר היא לא מצטערת, כיוון שהיא יודעת שבנה אינו עתיד לעבור את הייסורים שהיא עוברת, לכן היא מתחרטת מהר יותר על השבועה.

חס ושלום, לא אמר הכלי יקר מעולם שהיולדת נקבה אינה שמחה, אלא באותו העניין של הצער מההריון והלידה האישה מצטערת, כי היא יודעת שאותו הצער צפוי גם לבתה, ולכן היא מאחרת להתיר שבועתה.

דבר זה מסביר מדוע ליולדת נקבה לוקח בדיוק כפול עד שהיא מתחרטת על השבועה, חצי מהזמן מהצער שיש לה על עצמה, וחצי מהזמן על הצער שעתיד להיות לבתה, ואלו בזכר יש רק הצער שלה.

אל לנו להוציא לעז על הכלי יקר, ולא על נשי ישראל, שכן אמרו חז"ל "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" (ב"מ נט.) וכן אמרו "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה ..." (יבמות סב:) ועוד הרבה. רואים אנו שהאישה היא שמביאה את השמחה והטוב לעולם, ולא יעלה על הדעת להסביר שהאישה שיולדת נקבה אינה שמחה.

תגובה לעמוס / שמעון

הפשט בדברי הכלי-יקר הוא כמו שאמרתי בדיון -- שהאישה מצטערת על כך שילדה נקבה. זה גם מסתדר עם הגמרא שאומרת: "אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות"... ובדידי הווה עובדא { " בדידי הווה עובדא " = בי היה מעשה (זהו ביטוי מקובל בגמרא כאשר המספר רוצה להביא ראיה לדבריו ממקרה שקרה לו). }: כשנולדתי - במיטה ליד אימי היתה אישה שילדה בת שלישית או רביעית. והחברה שלה, שעמדה לידה, אמרה לה בצער: "סיפרת כבר לבעלך?"

תגובת לשמעון / עמוס

שמעון ידידי. לומר "הפשט הוא כמו שאני אומר" זו לא טענה. אני יכול להגיד אותה טענה (הפשט הוא כמו ש אני אומר). ובאמורך "בדידי הווה עובדא", -- מניין אתה יודע דברים שקרו כשרק נולדת? האם אתה זוכר? מובן שלא! אלא מאי? סיפרו לך. אמור לי ידידי: האם סיפרו לך פעם שהשמש זרחה אתמול? ברור שלא. הרי השמש זורחת כל יום, ומספרים רק דברים מיוחדים ושונים ומוזרים שקורים לעתים רחוקות, ולא דברים שקורים כל הזמן. במקרה שסיפרת עליו היתה אישה מסכנה, בעלה היה שוביניסט גברי (ואין מביאין ראיה מן השוטים), אולי אפילו כאשר הוא הגיע הוא היכה אותה. אבל בכל יתר המקרים, הקורים בכל יום, היולדת בת שמחה מאד. תשאל את הוריך האם הם שמחו כשאחיותיך נולדו, או את אחותך -- האם היא שמחה כשנולדה לה בתה.

תגובה לעמוס / שמעון

עמוס מסרב להכיר בעובדה שפעם כולם היו שוביניסטים (וחבל שזה השתנה!). אם בזמן שנולדתי המצב הרגיל היה שהשמש לא זורחת כל יום היו מספרים לי על זה כי זה שונה מהמצב היום.

ה"כלי יקר" הסתמך על הגמרא, ובגמרא (בבא-בתרא, טז: ) מסופר על בנו של ר' יהודה הנשיא שיולד בת, ובר-קפרא אומר לו "אוי למי שבניו נקבות". אמנם, יש מפרשים שהכוונה היא: "אוי למי שבניו הזכרים מתנהגים כמו נקבות", אבל זה לא מתאים לפשט הגמרא; ע"פ הפשט "בניו" הכוונה ל"צאצאיו" (כלומר: אוי למי שנולדות לו בנות).

הצעת פשרה / אראל

נראה לי, שגם לפי הגישה של שמעון אי אפשר לפרש שהיולדת נקבה ממש מצטערת על כך, שהרי גם היולדת נקבה טהורה אחרי שבועיים, כלומר גם היולדת נקבה מתחרטת על השבועה שנשבעה (שלא תביא עוד ילדים לעולם), זה רק לוקח קצת יותר זמן. הכוונה היא רק שהיא מצטערת באופן יחסי, כלומר שהיולדת זכר שמחה יותר מהיולדת נקבה. ולטענה הזו אפשר למצוא הרבה ראיות מהתנ"ך:

1. רחל אמרה ליעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי; גם לאחר שנולד לה יוסף היא ביקשה: יוסף ה' לי בן אחר. וגם כשנולד לה בנימין - המיילדות אמרו לה אל תיראי כי גם זה לך בן.

2. גם בשמ"א ד, כאשר אשת פינחס בן עלי כרעה ללדת, אמרו לה המיילדות משפט דומה: אל תיראי כי בן ילדת. לכאורה המשפט הזה מיותר, כי הרי היולדת יודעת שהיא יולדת! לכן נראה שהמיילדות התכוונו לשמח אותה, ולהגיד לה - "אל תתייאשי, נולד לך בן זכר - כמו שרצית!". מכאן אפשר להסיק שהמיילדות ידעו שהיולדת בן זכר שמחה יותר.

3. גם חנה, אשת אלקנה, ביקשה מה': ונתתה לאמתך זרע אנשים.

4. בבראשית כט 32 והלאה מתארת התורה את לידת בני יעקב. בכל פעם שנולד בן - אמו נתנה לו שם, ואמרה משפט שמבטא את השמחה שלה, למשל כשנולד ראובן אמרה לאה: כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאה בנ י אישי; כשנולד יששכר אמרה לאה: נתן א-להים שכר י... וכו'. רק כשנולדה ללאה בת - היא לא אמרה שום משפט שמבטא שמחה. היא בוודאי לא הצטערה על כך, אבל השמחה שלה היתה קטנה יותר.

"לא אשקוט ולא אחשה" [תגובה ל'הצעת פשרה'] / עמוס

[הקובץ עם תגובת עמוס עדיין לא הגיע למערכת...]

תגובה ל'לא אשקוט ולא אחשה' / אראל

עמוס היקר,

בכפית הקודמת ניסית לסתור את הראיות שהבאתי לכך שבימי התנ"ך נשים שמחו יותר כשנולד להן בן:

1. כתבת שבלשון התנ"ך משתמשים בלשון זכר כלשון סתמית, המשותפת לזכר ולנקבה. טענה זו נכונה עבור רוב המילים, אבל יש מילים שמשמשות לזכרים בלבד. אחת מהן היא המילה 'בן'. כתבת שבתנ"ך לא כתוב "בנים\ות", וזה נכון, אבל בכמה עשרות מקומות בתנ"ך מופיע הצירוף "בן ובת" או "בנים ובנות", ואם המילה 'בן' כוללת גם 'בת' – אז בכל המקומות האלה יש כפילות וזה לא סביר. דוגמה נוספת למילה המשמשת לזכרים בלבד היא המילה 'איש' – גם הצירוף 'איש ואשה' או 'אנשים ונשים' מופיע עשרות פעמים. לשם השוואה: בשום מקום בתנ"ך (עד כמה שידוע לי) לא כתוב 'חכמים וחכמות' או 'צדיקים וצדיקות' או כל צירוף אחר מסוג זה – כי ברוב המקרים אכן המילה ה'זכרית' משמשת גם לנקבות(1) (2) . חז"ל השתמשו בכלל הזה פעמים רבות כדי לקבוע הלכה, למשל: על הפסוק ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם... (דברים יא) פירשו חז"ל: את בניכם ולא את בנותיכם (קידושין כט: ), והסיקו מכאן שבנות פטורות מלימוד תורה [ דרך אגב: זה מתאים לפסוק שהבאת מתהלים – לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם: הפסוק נאמר דווקא לבנים, כי האב לא חייב ללמד את בתו, ובתקופתם זה גם לא היה מקובל ]; על הפסוק יצאו אנשים בני-בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם (דברים יג) פירשו חז"ל: אנשים ולא נשים (סנהדרין קיא:) ויש עוד דוגמאות רבות (3) (ע' פירוש מלבי"ם לפרשת ויקרא, סימן ח).

לדיון נוסף במשמעות הביטוי "בני ישראל" לחצו כאן .

2. כשנולד בנימין, אמרה המיילדת לרחל: אל תיראי כי גם זה לך בן. פירשת שהיא התכוונה להגיד שהיא רואה את התינוק. אבל זה לא מה שהיא אמרה (היא לא אמרה "אל תיראי כי רואה אני את הילד"), ובכל אופן – זו אמירה חסרת טעם: רחל מרגישה שהתינוק נולד, ולכן ברור לה שהמיילדת רואה את התינוק -- הרי בשביל זה היא עומדת שם! ואם הכוונה היתה להגיד שהתינוק יוצא חי ולא מת – היא היתה אומרת "אל תיראי כי חי הילד". הפירוש השני שהבאת, שלפיו רחל לא רצתה שייוולד לה בן והמיילדת ניסתה להרגיע אותה, לא אפשרי משתי סיבות:

  • אם רחל היתה רוצה דווקא בת ולא בן, היא היתה אומרת ליעקב (במקום בראשית ל 1) "הבה לי בנות ", ולאחר שנולד יוסף היא היתה אומרת (במקום בראשית ל 24), "יוסף ה' לי בת ".
  • כשאדם נמצא בסכנת חיים – משתדלים לא להגיד לו דברים שעלולים לצער אותו, כי זה יחליש אותו עוד יותר. לא סביר שרופא טוב יגיד לחולה לב: 'תשמע, נשרף לך הבית אבל זה לא נורא – זו לא סיבה למות...'

לכן נראה יותר שהפירוש הוא כמו שכתבתי בהתחלה, שהמיילדת רצתה לשמח ולעודד את רחל, ולכן אמרה לה: 'אל תפחדי מכאבי הלידה, תחזיקי מעמד, כי יש לך עוד בן זכר, כמו שתמיד רצית!'.

3. בפרשת בראשית (בראשית ג 16) קילל ה' את האישה ואמר לה: בעצב תלדי בנים. ע"פ חוקי לשון התנ"ך, הכוונה גם כאן לבנים זכרים. ע"פ הפשט, הכוונה בפסוק היא לכאב גופני (ולכן זה לא סותר את הטענה שנשים שמחות יותר כשנולד בן: הכאב הוא גופני והשמחה היא נפשית). אבל במציאות רואים שגם כשנולדות בנות היולדת מרגישה כאב! ההסבר הוא, שכאשר ה' קילל את האישה – מבנה הגוף שלה השתנה, כך שלידת בנים תגרום לה כאב. מכיוון שגוף של תינוקת דומה לגוף של תינוק -- גם לידת בנות גורמת כאב. אבל זו רק תוצאת לוואי של הקללה.

4. בתגובה שלך הבאת שלוש סיבות טובות שמסבירות למה נשים העדיפו בנים:

  • " הייחוס לשבטים היה על פי הזכרים. "(4)
  • " מי שהיו לו בנות ולא בנים – לא היה לו מי שפרנס אותו כשהזדקן, ואלו מי שהיו לו בנים זכרים – היה לו מי שפרנס אותו כשהזדקן. "(5)
  • " בערכין, הקובע הוא כמה האדם 'שוה' מבחינת המלאכות שאותן הוא יכול לבצע (גבר יכול לצוד יותר טוב מאשה וכו'). "

אם יש כל-כך הרבה סיבות טובות להעדיף בן – אז למה צריך בכל-זאת להתאמץ ולטעון שנשים לא העדיפו בנים?

5. בקשר לפרשת הערכים (ויקרא כז): כתבת שהערך של איש (50 שקלים) גדול מהערך של אישה (30 שקלים), כי הערך נקבע לפי 'שוק העבדים', ועבד שווה יותר מאמה. אבל ע"פ התורה (שמות כא 32) נראה שלעבד ולאמה יש אותו ערך בממוצע – 30 שקלים. לפי זה, הערך של אישה אכן שווה לערך של אמה, אבל הערך של איש גדול ב20 שקלים מהערך של עבד.

לדיון נוסף במשמעות של הערכים לחצו כאן .

6. בסוף התגובה אמרת לשמעון, שעם הגישה שלו – הוא לא יצליח להתחתן. מי שרוצה להגיע לאמת צריך להתעלם משיקולים כאלה, כי הם פוגעים בחשיבה האובייקטיבית. צריך לחשוב על כל הפירושים האפשריים, ולא לחשוב 'מה יחשבו עליי אם אגיד את דעתי?' או 'איזה נזק זה יגרום לי?'.

(1) אם רוצים להגיד במילה אחת 'בנים ובנות' אפשר להשתמש בשם יותר מופשט, כגון 'זרע' או 'פרי בטן'. אם רוצים להגיד במילה אחת 'איש או אישה' אפשר להגיד 'נפש', ואחרי פרק ה בבראשית אפשר גם להגיד 'אדם'.
(2) נראה לי שהכלל הוא, שכל שם-עצם המציין אדם (כגון: בן\בת, איש\אישה, ילד\ילדה וכו') שייך למין מסויים (זכר או נקבה). בכל שאר המילים (פעלים ותארים) הטענה שלך נכונה.

(3) יש מקומות שבהם נזכר 'בן' ובכל-זאת המצווה מחייבת גם בנות, או שנזכר 'איש' ובכל-זאת המצווה מחייבת גם נשים, אבל בכל אחד מהמקומות האלה יש סיבה מיוחדת. למשל, על הפסוק: בנים

אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה' (דברים כג) יש מחלוקת בין החכמים (ביבמות עז: ): ר' שמעון אומר שהכוונה דווקא לבנים זכרים, ור' יהודה אומר ' הכתוב תלאן בלידה ' , כלומר: הפסוק כתוב כך שאפשר לקרוא אותו אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה', כך שהמצווה חלה על כל מי שנולד. ועל הפסוק איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט) פירשו חז"ל: " אין לי אלא איש; אשה מנין? -- כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים ", כלומר: המילה 'תיראו' כתובה בלשון רבים, ומכאן אפשר לרבות ולהסיק שגם נשים חייבות במצווה, למרות שזה לא כתוב בפירוש.
(4) בת היתה הולכת לגור עם בעלה, בנחלה של השבט שלו, ובן היה נשאר בנחלת אבותיו. לכן בת נזכרה בדרך-כלל כאשתו-של-בעלה ולא כבתם-של-הוריה.
(5) שוב -- כי בנות עברו לגור עם הבעל, ובנים נשארו לגור בנחלת אבותיהם.

מקורות

על-פי מאמר של ויכוח בין שמעון, עמוס ואראל שפורסם לראשונה בכפית ה'תשס'; נ..נח..נח"ת ס' וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-01-01 00:00:00.


הולדה בעוולה - זכויות תביעה ופיצויים / שמואל ילינק -> מכללת שערי משפט

הורות ביולוגית והורות גנטית / מרדכי הלפרין -> מכללת שערי משפט

טומאה בלידת בן, טומאה בלידת בת / ר' עמית קולא ועוד -> שות מורשת

למה לא נכתבה פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן / רחלי מזרחי ועוד -> שיעור שבת כסלו ס'    עריכה

רקע

  • בויקרא י 1 (פרשת שמיני) מסופר:ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, וייתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת; ויקריבו לפני ה' אש זרה -- אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם; וימותו לפני ה'.
  • (ויקרא י) בהמשך פרשת שמיני נזכר שאסור לכהנים להיכנס למקדש שתויי-יין.
  • (ויקרא יא) אחר-כך נזכרים דיני המאכלים המותרים והאסורים, ודיני החיות הטהורות והלא-טהורות.
  • (ויקרא יב-טו) בפרשת תזריע נזכרים דיני טומאת יולדת ודיני צרעת הגוף והבגד; ובפרשת מצורע נזכרים דיני טהרת המצורע, צרעת הבית, טומאת הזב והנידה.
  • בויקרא טז 1 (פרשת אחרי-מות) כתוב: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן - בקורבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה: 'דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, מבית לפרוכת -- אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן איראה על הכפורת.' (וכאן מפורטים דיני עבודת יום-הכיפורים).

שאלה 1 / רחלי מזרחי

למה לא נכתבה פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? בתשובה צריך להתייחס לכמה גורמים:

  1. פרשת שתויי-יין ודיני מאכלות אסורות (ויקרא י-יא).
  2. דיני הטומאה (ויקרא יב-טו) – יולדת, צרעת, זבים ונידות.
  3. למה פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז) בכלל לא מתייחסת למות בני אהרן (אחרי הפסוק הראשון) אלא לעבודת יום הכיפורים?

תשובות לשאלה 1

[התשובות ניתנו בדיון בשבת נח"ת שהיתה בחוות הצופים, בשנת ה'תש"ס]

עמליה שנוולד

החטא של בני-אהרן נבע מגאווה. בני-אהרן לא הסתפקו בקיום המצוות שנתנו להם – הם רצו להראות שהם יותר צדיקים, ולכן הקטירו קטורת שה' לא ציווה אותם -- הקריבואש זרה . ע"פ דברי חז"ל – הצרעת באה כעונש על הגאווה, ולכן מתאים לכתוב את דיני הצרעת אחרי הסיפור על מות בני-אהרן.

נתן קלר

בפרשת שתויי-היין (ויקרא י 9) כתוב:יין ושיכר אל תשת אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד -- ולא תמותו: חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקודש ובין החול , ובין הטמא ובין הטהור . ולהורות את בני ישראל -- את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה. לאחר מכן כתובים חוקים שמסבירים איך להבדילבין הקודש ובין החול , ואחריהם כתובים חוקים שמסבירים איך להבדילבין הטמא ובין הטהור

  1. הקטע בסוף פרק י מדבר על אכילת קודשים –...ואכלוה אצל המקדש כי קודש קודשים היא. ואכלתם אותה במקום קדוש... כלומר: להבדיל בין הקודש ובין החול.
  2. והקטע מפרק יא עד פרק טו מדבר על דיני טומאה וטהרה (בהמות ובני-אדם), כלומר: להבדיל בין הטמא ובין הטהור.
בתחילת פרק יא מדובר על מאכלות אסורות – מה זה קשור ל"להבדיל בין הקודש ובין החול"?
הכתוב בפרק מדגיש יותר את הטומאה של בעלי-החיים שאסור לאכול אותם:את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס – טמא הוא לכם. [ע' גם במבוא של 'דעת מקרא' לספר ויקרא]. גם בסוף הפרק מודגש שהנושא המרכזי הוא:להבדיל בין הטמא ובין הטהור; ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל.

יהוידע קלרמן, ושמעון מושקאט (אפשרות 1)

עד למות בני-אהרן היו הכהנים במעמד הגבוה ביותר. בני-אהרן עשו (לכאורה) את הדבר הנעלה ביותר – נכנסו למקדש לעבוד את ה' בקטורת – ומתו! הארוע גרם לירידת קרנם של הכהנים בעיני העם – נראה שהכהנים לא שווים הרבה... דיני הצרעת מראים עד כמה מעמדם של הכהנים גבוה – הכהנים הם הקובעים לאדם אם הוא טמא או טהור (הכח של הכהנים בולט במיוחד בדיני צרעת הבית: התורה מצווה לפנות את הבית המצורע לפני שיבוא הכהן, כדי שהכלים בבית לא ייטמאו; כלומר – הבית נחשב לטמא רק מרגע שהכהן קובע שהוא טמא!). הדינים האלה נזכרו אחרי פרשת 'שמיני' כדי לתקן את הפגיעה במעמד הכהנים.

דיני המאכלים האסורים לכאורה לא קשורים לזה, אבל בתחילתם נכתב (יא1):וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם – מודגש שה' דיבר אל שניהם באופן שווה – וגם זה נועד לשפר את מעמדו של אהרן הכהן.

גם פרשת שתויי-יין נאמרה לאהרן (זו הפרשה היחידה שנאמרה לאהרן בלבד):וידבר ה' אל אהרן לאמור.

שמעון מושקאט (אפשרות 2)

הסיפור של בני אהרן קשור למוות – וגם כל דיני הטומאה והטהרה קשורים למוות: בדיני מאכלים אסורים נזכרות נבלות; הצרעת היא בשר מת; טומאות הזיבה והלידה קשורות למוות – תאים שיכלו ליצור חיים חדשים מופרשים מהגוף ומתים.

שמעון מושקאט (אפשרות 3)

בני-אהרן חטאו בכך שנכנסו למקדש באופן לא נכון. לכן בהמשך מובאים דינים שבאים ללמד מתי מותר ומתי אסור להיכנס למקדש – דיני טומאה. למצורע אסור להיכנס למחנה ישראל, לזבים ולנידות אסור להיכנס למחנה לויה, לטמאי-מת (כמו הנבלות שנזכרות בפרק יא) – אסור להיכנס למחנה שכינה, ולכהנים – מותר להיכנס למקדש, אבל לא בכל עת:דבר אל אהרן... ואל יבוא בכל עת אל הקודש...

בהזדמנות זו נזכיר וורט של 'כלי יקר' על דיני טומאת לידה: למה היולדת טמאה ואחר-כך צריכה להביא חטאת? ע"פ חז"ל התשובה היא – שבגלל כאבי-הלידה האישה נשבעת (בתת-מודע) שלא תיזקק עוד לבעלה, והחטאת מתירה את השבועה. ע"פ זה אפשר להסביר -- למה הטומאה בלידת נקבה ארוכה פי 2 מהטומאה בלידת זכר? תשובה: כשנולד זכר – האישה מאד שמחה ומתחרטת מייד על השבועה שלה, אבל כשנולדת נקבה – האישה פחות שמחה, ולוקח לה יותר זמן להתחרט על השבועה...

תגובות וויכוח על הערה זו

אראל סגל

השאלה קשורה למבנה של ספר ויקרא. אפשר להסביר שהמבנה הוא כזה:

  • פרקים א-ז: דיני קרבנות;
  • פרקים ח-י: חנוכת המשכן;
  • פרקים יא-טז: דיני טומאה וטהרה.

לפי זה, הסיפור על מות בני אהרן מסיים את הקטע של חנוכת המשכן; אחר-כך מתחיל קטע חדש בספר – דיני טומאה וטהרה, שאינו קשור למות בני-אהרן; ובסוף הקטע הזה מובאים דיני יום-הכיפורים, שבו מטהר הכהן את אוהל-מועדמטומאות בני ישראל... (ויקרא טז 16). לפי זה, המטרה העיקרית של פרשת יום-הכיפורים היא לסכם את הקטע של דיני טומאה וטהרה. הפסוק שנכתב בתחילתה –אחרי מות שני בני אהרן... – בא רק להזהיר את אהרן, שכאשר הוא נכנס למקדש – שישמור על כל הדינים שכתובים בפרשה, כדי שלא ימות כמו שמתו בניו:ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות [אח"כ ראיתי שגם במבוא של 'דעת מקרא' לספר פירשו כך].

תמר ביר

פרשת אחרי מות לא מדברת על הצער על מותם של בני-אהרן, אלא על נושא הלכתי אחר – איך מותר לאהרן להיכנס לבית-המקדש.

מייד אחרי החטא שלהם – כתוב "יין ושכר אל תשת, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". אח"כ יש קטע שכן קשור. למה היין תקוע? -- החטא שלהם היה שהם הקריבו אש זרה: הם הכניסו לקודש משהו שלא היה צריך להיות שם. הם לא ידעו להבדיל בין הקודש ובין החול. אם הם חטאו בזה – אז כנראה שהיתה בכלל בעיה בעם של הבדלה בין הטמא ובין הטהור. ולכן בהמשך – באות פרשיות שמלמדות להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אתם לא מסוגלים להבדיל בין הטמא לטהור בתחום הרוחני הנעלה, אז בואו נתחיל מהדברים הפשוטים: מאכלות, גוף וכו'. ואז חוזרים לפרשת אחרי-מות, שבה מסבירים איך מותר להיכנס.

סיכום (רחלי מזרחי)

  1. ילקוט שמעוני מתייחס לכפל מיתה שמצוי בפסוק הראשון בפרשת אחרי-מות: "אחרי מות בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו ". הוא מפרש שבני-אהרן מתו פעמיים, כי לא היו להם ילדים, ומי שאין לו ילדים -- חשוב כמת. בני אהרן גם נחשבו כמתים כי לא היו להם ילדים, וגם מתו ממש. בפרשות 'תזריע' ו'מצורע' – כל הפרשות קשורות לאבל ולמוות: דיני היולדת – "מי שאין לו בנים חשוב כמת", דיני צרעת – "מצורע חשוב כמת". דיני זיבה ונידה – מוות של תאים שיכל להיווצר מהם תינוק. כל דיני הטומאה – מזכירים טומאת-מיתה. מצורע הוא אדם שדיבר לשון-הרע, ובזה הוא גרם לפירוד בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. מכיוון שהוא הפריד – דינו שיפרידו אותו מהמחנה: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו ". גם אדם שקרוביו נפטרים – נשאר בודד. ע"פ הדין – המצורע צריך להיות אבל על כך שהוא מבודד ("ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא ").
  2. אם נתעלם מהמקרה של מות בני אהרן(1) , פרשיית היין ופרשיית מאכלות-אסורות קשורות לחנוכת המשכן. בחנוכת המשכן הקב"ה מצווה אותנו לשמוח ולחגוג, ואז הוא בא להגביל אותנו: מותר לחגוג אבל במידה. אסור להיכנס שתויים למקדש, ואסור לאכול נבלות וטרפות. המקרה של מות בני אהרן מובא כדוגמה לאנשים שעברו את הגבול המותר: הם נכנסו שתויי-יין למקדש ולכן מתו (ע"פ רש"י).
  3. למה בכל-זאת לא שמו את פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? -- בחנוכת המשכן היה אסור לכהנים להתאבל על מות בני-אהרן (ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ). סביר להניח, שמייד אחרי חנוכת המשכן הם ישבו 'שבעה'. באותם שבעה ימים הם שמעו את כל הדינים שקשורים למוות (גורם 1). אחרי שתמו ימי השבעה – הקב"ה אמר להם דין חדש, והזכיר להם שעכשיו הם נמצאיםאחרי מות בני אהרן . האבל נגמר וצריך להמשיך הלאה. לכן פרשת 'אחרי מות' לא מדברת בעיקרה על מות בני אהרן.

יהוידע קלרמן: לא רק הסיפור על מות-בני-אהרן 'תקוע' באמצע הסיפור על חנוכת-המשכן; גם המקרה עצמו היה 'תקוע' באמצע הארוע של חנוכת המשכן! זה לא היה אמור לקרות.

שאלה 2

ע"פ רש"י (כנ"ל) – בני אהרן מתו על כך שנכנסו שתויים למשכן. לא היה שום ציווי ממשי, לפני כן, לא להיכנס למשכן שתויים. אז למה הם נענשים במוות?! אמנם – המנהג של שתיית-יין הוא מנהג לקוי { אפשר ללמוד מהסיפור על שכרותו של נוח ששתיית-יין עלולה לגרום לתוצאות שליליות }, אבל למה מגיע על זה עונש מוות?! העובדה שהם נכנסו שתויים מלמדת עליהם זכות במידה מסויימת, כי הם לא עשו שום דבר בניגוד לציווי הקב"ה בידיעתם אלא רק כתוצאה מהעובדה שהם היו שתויים.

תשובה לשאלה 2

מותם של בני אהרן לא היה רק עונש על כך שהם נכנסו שתויים למקדש, אלא התווסף לזה העונש שאהרן קיבל בחטא העגל: אהרן חטא בעגל, ובאותו זמן נגזר על בניו למות(1) (כמו שכתוב:ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו... – השמדה = כילוי בנים; ע' רש"י), ואז משה התפלל עליו והתבטלה חצי מהגזירה – רק שניים מבניו ימותו. כדי שלא ייווצר מצב שלכאורה הקב"ה ממית את בני-אהרן סתם – הוא חיכה לרגע שבו הם יעברו עבירה כלשהי, ואז הוציא לפועל את הגזירה שנגזרה עליהם מראש.

  • הילדים עד גיל מצוות עלולים לסבול בגלל חטאי אביהם, כמו שכתוב: "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים..." וכתוב (דברים כד 16) "איש בחטאו ימותו", כלומר: רק 'איש' (מגיל מצוות ומעלה) מת בחטאו. ילד עלול למות גם בחטאי הוריו.


מקורות

מבוסס על שיעור של רחלי מזרחי, בשבת נח"ת כסלו ה'תש"ס


תורים ובני-יונה / ע"פ "קן ציפור" -> פו"ס 4    עריכה

בכמה מקומות נאמר שצריך להביא תורים או בני-יונה כקרבן:

מי צריך להביא?

הקרבן

חוטא בשבועה או בטומאה, עשיר (וי' ה 6)

כשבה או שעירת-עזים לחטאת

חוטא בשבועה או בטומאה, עני (וי' ה 7)

שתי תורים או שני בני יונה (אחד חטאת ואחד עולה)

חוטא בשבועה או בטומאה, עני מאד (וי' ה 11)

עשירית האיפה סולת לחטאת

יולדת שנטהרה, עשירה (וי' יב 6)

כבש בן שנתו לעולה; בן יונה או תור לחטאת

יולדת שנטהרה, עניה (וי' יב 8)

שתי תורים או שני בני יונה (אחד עולה ואחד חטאת)

מצורע שנטהר, עשיר (וי' יד 10 - 20)

כבש לאשם (עם לוג שמן); כבשה בת שנתה לחטאת; כבש לעולה; שלושה עשרונים סולת בלולה בשמן למנחה.

מצורע שנטהר, עני (וי' יד 21 - 32)

כבש לאשם (עם לוג שמן); שתי תורים או שני בני יונה (אחד חטאת ואחד עולה); עשרון סולת בלול בשמן למנחה.

זב שנטהר (וי' טו 14)

שתי תורים או שני בני יונה (אחד חטאת ואחד עולה)

זבה שנטהרה (וי' טו 30)

שתי תורים או שני בני יונה (אחד חטאת ואחד עולה)

נזיר שנטמא טומאת-מת ואז נטהר (במ' ו 10)

שתי תורים או שני בני יונה (אחד חטאת ואחד עולה); כבש בן שנתו לאשם

נזיר שסיים את נזירותו בטהרה (במ' ו 13 - 21)

כבש בן שנתו לעולה; כבשה בת שנתה לחטאת; איל לשלמים; סל מצות

המשותף לכל הקרבנות האלו הוא שבכולם מביאים ציפורים כדי לכפר על טומאה – טומאת הגוף או טומאת-שפתיים(1) . ועד כמה שידוע לי – אלו הם כל המקרים שבהם מביאים קרבן כדי לכפר על טומאה.

יש הרבה הבדלים בין הקרבנות שמקריבים בכל המקרים, ואת רובם הגדול אני לא יודע להסביר (מי שיודע משהו שיכתוב לי בהקדם). אבל גם בלי להבין אפשר לשים לב שהמקרה של יולדת-עשירה הוא יוצא דופן, בשני דברים:

  1. היא צריכה להביא בן-יונה 1 או תור 1, בעוד שבשאר המקרים מביאים תמיד 2 תורים או 2 בני-יונה.
  2. בפרשת היולדת כתוב קודם "בן יונה" ואחר-כך "תור", ובשאר המקרים כתוב קודם "תורים" ואחר-כך "בני-יונה".

לפרט הזה מצאתי הסבר(2) . אבל לפני זה צריך להסביר כמה דברים:

  • תורים ובני-יונה הם מינים שונים של אותו סוג (שנקרא בימינו "יונים"). ידוע שהם חיים בזוגות, ולאחר שהם מזדווגים הם לא נפרדים ונשארים נאמנים לבני\בנות זוגם, ואם מפרידים אותם – הם מאד עצובים(3) . ייתכן שזו הסיבה שבדרך-כלל צריך להביא זוג של ציפורים.
  • ע"פ ההלכה יש הבדל בין תורים לבין בני-יונה: תורים הם מבוגרים ובני-יונה הם צעירים. ייתכן שתורים שווים יותר מאשר בני-יונה (כי הם גדולים יותר, או מסיבה אחרת) ולכן בדרך-כלל עדיף להביא תורים. לכן בדרך-כלל כתוב קודם "תורים" ואחר-כך "בני-יונה".
  • אבל היולדת צריכה להביא רק ציפור אחת. לכן עדיף שהיא תביא בן-יונה – כי הוא צעיר יותר, ורוב הסיכויים שעדיין לא הספיק להזדווג.

לפי ההסבר הזה, הקרבן של היולדת מעביר מסר חינוכי – שצריך לדאוג ל'חיי המשפחה' של כל יצור חי, ולהשתדל (כמה שיותר) לא להפריד משפחות. ואולי זה מסביר למה דווקא ליולדת נקבע הקרבן המיוחד הזה.

הערות שוליים

(1) גם היא נקראת"טומאה", כמו שכתוב (יש' ו) "כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב".

(2) בערך ע"פ "קן ציפור" מאת דוד בן זקרי (בהוצאת ישיבת המקובלים בית-אל בירושלים)

(3) ע' בספר שנזכר בהערה הקודמת: המחבר מתאר שם תצפיות שהוא ערך ביונים ובתורים, שמוכיחות את העובדות האלו.



Latin Translation - Vulgate

All items (5)

Advertisement