ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו-בה. בראשית ט7

מאמרים מסודרים

=== בראשית - האדם וצלם האלוהים, איסור והיתר רציחה / רפאל בר אשר חגבי    עריכה

בס"ד ר"ח חשון התשס"ו

האדם וצלם האלוהים

בריאת האדם המפורטת במקרא במעשה בראשית, מתארת את יצירת האדם " בצלם האלוהים ". מהו משמעות המושג "צלם אלוהים"? ומהי המשמעות בריאת האדם "בצלם אלוהים" הלכה למעשה?

פשוט וברור לכל בר דעת כי צמד המלים "צלם או דמות אלוהים", לא נכתבו כדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לקב"ה. משום שהקב"ה הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. לפיכך כל תיאורי ה' האמורים במקרא כדמות אדם כביכול, לא באו אלא כדי לשבר את אוזנו של האדם דל הדמיון האלוהי. וכן תמצא כי כבר בראשית הבריאה נבראו זכר ונקבה, אף התפתחות האנושות יוצרת שוני פיזי-צורני בכל אדם מחבירו. כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו. כמאמר חז"ל: להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו (סנהדרין לז., לח.).

לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלוהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלוהים". דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א', כ"ז) לבין בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לפיכך נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו (בראשית ה', א'). וכן נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי (בראשית ו', ו'-ז').

משמעות הדבר הוא ש:

• כאשר נאמר בצלם אלהים ברא אותו , המושג "צלם האלוהים" מכוון לבריאת גרעין יכולת רוחנית באדם המסוגל לצמוח לדרגה אלוהית נצחית. כגון: משה איש האלהים (דברים ל"ג, א'). וכן נאמר: מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים ..א"ר אבהו אני מושל באדם מי מושל בי? צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה (מועד קטן ט"ז:).
• לעומת זאת, כאשר נאמר בצלם אלהים עשה את האדם , המושג "צלם האלוהים" מכוון לעשיית דמות מופשטת של יכולות אלוהיות לשליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית.

לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית:

• בתחילה נאמר: ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ (בראשית א', כ"ו). כלומר, מאחר ועד כה היו המלאכים היצורים הנשגבים ביצירה האלוהית, הודיעם הקב"ה בדרך נימוס כי בדעתו לעשות אדם בודד בעל יכולות שליטה בתחתונים, כדמות היכולת האלוהית לשליטה ביקום.
• לאחר מכן נאמר: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם (בראשית א', כ"ז). כלומר, לאחר ההתיעצות הנ"ל עם המלאכים (ע"מ ללמד דרך ארץ ומדת ענוה – רש"י), ברא הקב"ה אדם בעל גרעין יכולת רוחנית המסוגלת לצמוח לדרגה אלוהית נצחית. בנוסף לאדם ברא הקב"ה גם את הנקבה כאשר לשותפותם ניתנה היכולת ליצור אדם חדש, ועל ידי כך להנציח ולהרבות את דמותם ויכולותיהם הנבראות. על כן נאמר בסמוך: ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א', כ"ח). דהיינו, גם ברכה וגם ציווי להרבות את צלם האלוהים אשר נברא בהם.

וכן ת"ר: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו:

• אביו מזריע: הלובן שממנו עצמות וגידים וציפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת: אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין.
• והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם (נדה לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, אך בריאת האדם נותרה בידי ה'.

בהמשך מתאר המקרא את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב', ז'). כלומר, הקב"ה יצר באדם שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים (רש"י, ומד' רבה בראשית פר' י"ד). יצירת האדם בעולם הזה כבעל יכולות אלוהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית נעשתה מעפר האדמה. לעומת זאת יצירת האדם לתחיית המתים, נבראה מרוח אלוהים, ונפחה באדם את גרעין יכולתו רוחנית לצמיחה לדרגה אלוהית נצחית.

לצורך השלמת אופן יצירת האדם, מפרט המקרא את בנית האשה מצלעו של האדם. כפי שנאמר: ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה (בראשית ב', כ"ב). דהיינו, תכונות האדם יציר האל, חולקו לשתי ישויות נפרדות, כאשר חיבורם כאחד, מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלוהים.

ואכן, האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם המולדים לא שמרו על צלם אלוהים הנברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה' . לפיכך מחה ה' את האדם אשר ברא (בראשית ו', ז'), והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו:

• וברכם וציום פרו ורבו (בראשית ט', א') בבריאת צלם אלוהים. דהיינו, הגברת גרעיני היכולת הרוחנית לצדיקות.
• לאחר מכן נכפל ציווי פרו ורבו ושרצו (בראשית ט', ז') בעשית צלם אלוהים. כאמור בסמוך: כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). דהיינו, הפריית היכולות אלוהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית

ודע, שסיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית, אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית. דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם את הבחירה לעבור מרצונו על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם. לעומת זאת לבהמה לא ניתנה היכולת להיות אדם. וכן נאמר: אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ"ט, א'). כלומר, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות. וכן אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). לפיכך ברא הקב"ה את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: כי האדם עץ השדה (דברים כ' י"ט). דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלוהים" תלויה בקיומם של מצות האל. לפיכך מתארת התורה את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל. גם סדר הבריאה בבראשית קובע חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, והאדם נברא לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.

שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:

• בתחילה ברא הקב"ה אדם עירום, בעל תוחלת חיים בלתי מוגבלת, ללא ידיעת טוב ורע, שיכנו בגן עדן וציוהו לקיים רק מצוה אחת. לאחר שנכשל האדם הראשון בחטא ואכל מעץ הדעת, נגזרה על האדם מיתה, גירוש מגן העדן, וציווי לקיים שש מצוות, על מנת לאפשר לאדם להתעלות בדרגת "צלם האלוהים".
• לאחר עשרה דורות (1656 שנים לב"ע), כל דור המבול (פרט לנח) חטאו באי קיום שש מצוות האל. לפיכך נגזרה על כלל האנושות הכחדה, וקוצצו שנות חייו של האדם עד למאה ועשרים שנה.
• בהמשך לכך ציוה ה' על בני נח, לקיים שבע מצוות בסיסיות, וכרת עמם ברית עולם. על מנת לאפשר לכלל האנושות להתעלות בדרגת "צלם האלוהים". אך צאצאי נח בני דור הפלגה מרדו באל ובמצוותיו, ובעקבות כך נגזרה על כלל האנושות פירוד, ושפות דיבור שונות.
• לאחר עשרה דורות נוספים (1948 שנים לב"ע), השכיל אברהם להבין אחדותו של הבורא ומשמעות בריאתו את האדם בצלם האלוהים. כתוצאה מכך בחר בו האל, וציוהו לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו. דהיינו, פרידה מכלל האנושות. בהמשך כרת ה' עם אברהם וזרעו ברית עולם, והוסיף לו את מצות ברית המילה כמצוה ייחודית לו ולזרעו אחריו. על מנת להפרידו מיתר בני האדם ולהעלותו בדרגת "צלם האלוהים". מצאצאי אברהם נבחרו יצחק ויעקב להפרות את את זרע "צלם האלוהים", לאחר שהקב"ה היה מעורב ישירות בהתעברותם הבלתי שגרתית.
• לאחר שבעה דורות נוספים (2448 שנים לב"ע), נגלה ה' לעם ישראל, כרת עמם ברית, ונתן להם את התורה השמיימית הכוללת תרי"ג מצוות, אשר היא המשלימה את האדם לדרגת "נברא בצלם אלוהים". בכך הושלמה למעשה בריאת ה' את האדם "בצלם האלהים". כלומר, מכאן ואילך קבעה התורה שישראל נבחרו על ידי האל בורא העולם, להיות בעלי היכולת לשאת בתואר "צלם האלוהים", ואילו העבריינים והעכו"ם הוצאו מכלל "צלם האלוהים" משום שלא קבלו עליהם את התורה השמיימית. וכן תמצא שהאדם נברא לאחר כל יתר הנבראים, כי האדם הוא עיקר הבריאה. כפי שנאמר: כל שתה תחת רגליו (תהילים ח',ז'). אף עם ישראל נוצר לאחר שנוצרו כל האומות משום שהוא עיקר הבריאה, כפי שנאמר: בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה (דברים ז',ו').
• במקביל לקבלת ישראל את ברית התורה, קיבלו ישראל עליהם אחריות על כלל האנושות. כפי שנאמר: התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פח.). בקבלת התורה ניתנו לישראל זכויות וחובות הכוללת שכר ועונש יותר מכל עמי הארץ. כלומר, מחד גיסא נתנה התורה לישראל שכר ויכולת להגיע לדרגה מעל המלאכים כפי שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהילים צ"א, א'), ונאמר: ותחסרהו מעט מאלהים (תהילים ח',ו'). והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו...ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ"ח, א'), ומאידך גיסא נתנה התורה לישראל עונש והשפלה. כפי שנאמר: אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת...והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים (דברים כ"ח, נח-נט').

ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלוהים":

לכאורה קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין התר ואיסור הריגת אדם. בראשית אסרה התורה איסור גורף על כלל האנושות, בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר או אף את עצמו, בנימוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לעומת זאת מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם. כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין וכו. גם הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודה זרה): מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו...בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז ביננו .

נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף להריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלוהים". כלומר, ציווי התורה הוא כי אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, חל איסור מוחלט להורגו. לעומת זאת אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת. כגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, כפופים יתר העמים אשר נעשו בצלם אלוהים לשבע מצוות בני נח ועליהם חל איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.

לכאורה גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית, לפיה אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמינו). יתרה מזו לכאורה זהו ציווי אכזרי בניגוד לאמור: אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה', ולא באכזריות ח"ו. משום שמטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלוהית. דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד, י"ט). כלומר, לבורא העולם קונה שמים וארץ, הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים.

את דרגות חביבות הבורא מתאר ומסביר התנא באבות ( פרק ג', משנה י"ד) הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם . חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד), חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא. כלומר, בדרגה התחתונה של החביבות נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות נמצאים ישראל בני הקב"ה, בדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-16 15:54:40.

=

=== אבטלה / ע"פ גלעד ביר    עריכה

לפני שברא ה' את האדם (בראשית א 26): ויאמר א-להים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו , וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ .

אבל בבריאת האדם עצמה נאמר (בראשית א 27) ויברא אלוהים את האדם בצלמו , בצלם אלהים ברא אותו; זכר ונקבה ברא אותם .

למה לא נאמר שהאדם נברא "בדמותו" אלא רק בצלמו?

תשובה [גלעד ביר, 2:00 בלילה, על הדשא במקוה-ישראל]: השאלה היא לא למה בפסוק 27 לא נכתב "בדמותו", אלא למה בפסוק 26 כן נכתב "כדמותנו". והתשובה היא - כדי לפתור את בעיית האבטלה! התנ"ך הופץ במליארדי עותקים, וכל מילה בו מספקת תעסוקה להמוני אנשים ברחבי העולם!

בדברי ה' לנוח (בראשית ט7) נאמר: ואתם - פרו ורבו; שרצו בארץ, ורבו בה. מה משמעות הציווי שרצו?

תשובה [גלעד ביר, 3:00 בלילה, על הדשא במקוה-ישראל]: המילה "כדמותנו" נכתבה כדי לפתור את בעיית האבטלה; אז המילה "שרצו" נכתבה כדי ליצור את בעיית האבטלה!!!

(0)

מקורות

על-פי מאמר של ע"פ גלעד ביר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01 00:00:00.

=

=== המטרה שלשמה נברא האדם (2) / אראל    עריכה

בריאת האדם

• לפני בריאת האדם מתאר הכתוב את מחשבותיו ותוכניותיו של ה' (בראשית א 26): ויאמר א-להים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ . כלומר: ה' ברא את האדם כדי שימשול בעולם.
• אחרי בריאת האדם מתאר הכתוב את דבריו של ה' לאדם (בראשית א 28): ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ . כלומר: ה' אמר לאדם שני דברים שונים:

1. להתרבות ולמלא את הארץ,
2. למשול בעולם.

משני הדברים האלה, רק הדבר השני מבטא את המטרה שלשמה נברא האדם. אם כך, מה משמעות הדבר הראשון - " פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה?

לדעתי, פסוק 28 - כמו פסוקים רבים אחרים בתנ"ך - מסודר במבנה של טבלה:

כלומר: בדברי ה' לאדם יש גם ברכה וגם מצוה: ה' ברך את האדם שיתרבה ויצליח למלא את העולם ולכבוש אותו, ואז אמר לו מה התפקיד שלו, לשם מה הוא נברא: התפקיד שלו הוא למשול בכל היצורים שחיים בעולם.

מדוע שילב ה' את הברכה והמצוה בצורה זו, ולא אמר כל אחת מהן בנפרד?

לדעתי, המטרה היא להראות שיש קשר בין הברכה למצוה: הברכה היא למעשה האמצעי לביצוע המצוה.

האדם נברא כדי למשול בעולם. אבל העולם הוא מאד גדול והאדם הוא מאד קטן; אם ה' היה אומר לאדם רק את המטרה שלשמה הוא נברא - האדם לא היה יודע מאיפה להתחיל, ואיך הוא יכול למשול בעולם כל-כך גדול. ולכן ה' נתן לו עצה: 'כדי למשול בעולם - אתה צריך קודם-כל להתרבות, כדי למלא את העולם ולכבוש אותו. אחר-כך תוכל למשול בעולם'.

לפי זה נראה לכאורה שבימינו כבר אין צורך לפרות ולרבות:

1. בימינו בני האדם כבר ממלאים את כל העולם - כבר קיימנו את הפסוק "ומלאו את הארץ" וצריך לעבור לשלב הבא.
2. בימינו יש הרבה משימות אחרות שצריך למלא כדי למשול בעולם - למשל מחקר מדעי, פיתוח הטכנולוגיה ועוד.

אבל כדי לבדוק את זה צריך לעיין בפעם השניה שבה נזכר הביטוי "פרו ורבו" בתורה - אחרי המבול:

אחרי המבול

אחרי המבול העולם כאילו נברא מחדש. נוח ומשפחתו יצאו מהתיבה, עם כל החיות שהיו איתם, במטרה לפתוח דף חדש בתולדות העולם. יש דמיון רב בין הפרשה שאחרי המבול לבין פרשת בריאת האדם:

• אחרי המבול מתאר הכתוב את מחשבותיו ותוכניותיו של ה' (בראשית ח21): וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה - לא ישבותו .
• לאחר מכן מתאר הכתוב את דבריו של ה' לאדם (בראשית ט01): ויברך אלהים את נוח ואת בניו; ויאמר להם: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך; כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה.

גם כאן נפתחים דבריו של ה' באותם שני פעלים - ויברך א-להים את נח ואת בניו, ויאמר להם...

לפי זה, אפשר לפרש שגם כאן יש ברכה ומצוה. ואכן, גם מבחינת התוכן ניתן לחלק את דברי ה' לברכה ומצוה:

1. החלק הראשון של דברי ה' מתחיל בברכה זהה לברכה שניתנה לאדם הראשון: פרו ורבו ומלאו את הארץ . גם המשך הדברים נראה כברכה: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים, בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה; כירק עשב נתתי לכם את כל : ה' כבר לא מצוה על האדם לשלוט בחיות, אלא מבטיח לו שהחיות יפחדו ממנו ושהוא יוכל אפילו לאכול אותן.
2. אבל בהמשך דברי ה' יש מצוות: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו - אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו יישפך; כי בצלם אלהים עשה את האדם . המצוות היחידות שה' מטיל על האדם כאן הן - להימנע משפיכות דמים מיותרת: לא לאכול בשר חי עם הדם שלו, לא להרוג בני-אדם, אבל כן להרוג רוצחים.
   • בסוף הקטע נאמר ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה : לכאורה המשפט הזה נראה כחזרה על המשפט שנאמר בתחילת הקטע, אבל לאור החלוקה לברכה ומצוה קל להבין את ההבדל בין שני המשפטים: המשפט הראשון נאמר כברכה והמשפט השני נאמר כמצוה (וכך פירש גם רש"י).
   • אבל יש לשים לב שהציווי הזה הוא כפול: הוא כולל גם את המצוה הידועה " פרו ורבו ", וגם מצוה נוספת - " שרצו בארץ ורבו בה ".

ההבדלים

ראינו שיש כמה הבדלים בין פרשת בריאת האדם לבין פרשת אחרי המבול. כעת ננסה להבין את הסיבות להבדלים, לפי הסדר.

1. הסיבה לברכות הנוספות : כאשר היה נוח בתיבה הוא השלים חלק גדול מהמטרה שלשמה נברא האדם: הוא משל בחיות. במשך שנה שלמה הוא הנהיג את התיבה, שבה היו שניים-שניים מכל חית הארץ. לפיכך, אחרי המבול ה' כבר לא היה צריך לצוות על נוח שימשול בחיות, כי נוח כבר עשה את זה בהצלחה. אחרי המבול ה' נתן לנוח ליהנות מההצלחה שלו, והבטיח לו שבעתיד כל החיות יפחדו ממנו ויצייתו לו, וגם התיר לו לאכול אותן.
2. הסיבה לאיסור שפיכות דמים : שפיכות דמים היתה הפשע החמור ביותר בדור שלפני המבול - הדרגה החמורה ביותר של " חמס ". לפיכך ה' הדגיש את איסור שפיכות דמים, וגם חייב את נוח ובניו לאכוף את האיסור הזה, ולהוציא להורג רוצחים - כדי להבטיח שהחברה לא תתדרדר שוב למצב של " מלאה הארץ חמס ".
   • הסיבה למצוה "פרו ורבו" : מכיוון שה' כבר לא מצווה על נוח ובניו למשול בעולם, נראה שהמצוה לפרות ולרבות היא כבר מצוה העומדת בפני עצמה. כדי להבין את הסיבה למצוה זו נקרא שוב את מחשבותיו של ה' לאחר שנוח הקריב לו קרבנות, לפני שדיבר עם נוח: וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל לבו: 'לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ; זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה - לא ישבותו' . יש פירושים שונים לקטע הזה, אבל הנימה הכללית שעולה ממנו היא נימה של אהבה - ה' אוהב את בני האדם שנשארו, ה' אוהב את הארץ, ה' אוהב את הטבע שברא. הוא לא רוצה להשמיד אותו יותר בשום מקרה, אלא להיפך - הוא רוצה שהטבע ימשיך להתקיים, לגדול ולפרוח. בפרט, גם לאדם כבר יש חשיבות בפני עצמו: הוא לא רק 'מנהל-עבודה' שתפקידו לנהל את העולם, אלא יש לו חשיבות עצמית, וה' רוצה שיהיו הרבה כמוהו בעולם. ולכן ה' מצווה על נוח ובניו לפרות ולרבות בלי קשר למטרת בריאת האדם.
   • הסיבה למצוה "שרצו בארץ ורבו בה": מעיון במקומות האחרים בתנ"ך שבהם מופיע הפועל "שרץ" , אפשר אולי להסיק שמשמעו הוא "התרבה בדרך לא-טבעית, ע"י יצירת יש (כמעט) מאין". לפי זה, משמעות המצוה הזאת היא שלבני-נוח יש רשות (ואולי אף חובה) להתרבות באופן לא טבעי, למשל ע"י שכפול גנטי!

עכשיו נתבונן שוב במצוות פריה ורביה בימינו. מכיוון שאנחנו בני נוח, המצוה שמחייבת אותנו היא מצוות פריה ורביה כפי שניתנה לבני נוח ולא כפי שניתנה לאדם וחוה. לכן, בניגוד למה שנאמר קודם:

1. צריך לפרות ולרבות בלי קשר לשאלה אם העולם מלא או לא (במצוה השניה לבני נוח לא נאמר " ומלאו את הארץ ").
2. צריך לפרות ולרבות בלי קשר למשימות האחרות שיש למלא כדי למשול בעולם.
3. {דרך אגב: מסקנה נוספת שהסיקו מכאן היא שמצוות פריה ורביה בימינו חלה רק על גברים! אמנם, המצוה הראשונה נאמרה גם לאדם וגם לאשתו, אבל המצוה השניה נאמרה רק לנוח ולבניו. אני לא יודע מה המשמעות של השינוי הזה}.

מצד שני, מעיון בפרשה נראה שהמצוות שנזכרות בה חלות על החברה באופן כללי, ולא על כל אחד ואחד באופן פרטי: כמו שהמצוה להרוג רוצחים (" שופך דם האדם באדם דמו יישפך ") לא מחייבת כל אחד אלא רק את החברה (כלומר החברה מחוייבת להקים מערכת משפט שתהרוג רוצחים), כך גם המצווה לפרות ולרבות לא מחייבת כל אחד אלא רק את החברה (כלומר האנושות מחוייבת להתרבות, אבל לא צריך שכל אחד באופן אישי יעסוק בזה).

=