[מתוך הדיון ' חטא האדם הראשון?! "] כשה' שם את האדם בגן עדן, הוא הזהיר אותו (בראשית ב 16): ויצו ה' א-לוהים על האדם לאמור: 'מכול עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו: כי ביום אכולך ממנו - מות תמות .'
אדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, אבל הוא לא מת באותו יום. איך זה יכול להיות?
1. יש מפרשים שכוונה היא 'ביום שתאכל ממנו תהיה חייב מיתה'. אדם שחייב מיתה נקרא בתנ"ך 'מת' גם אם הוא נענש בעונש קל יותר, כמו שאמר דוד בתגובה למשל 'כבשת הרש': בן מוות האיש העושה זאת! ואת הכבשה ישלם ארבעתיים; עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל.
- אך יש הבדל בין הפסוקים - בדברי דוד נאמר רק שהאיש הוא
בן מוות
כלומר חייב מיתה, ובדברי ה' נאמר בפירושמות תמות
- לא רק תהיה חייב מיתה, אלא תמות ממש!
- אך יש הבדל בין הפסוקים - בדברי דוד נאמר רק שהאיש הוא
2. יש אומרים, ש'יום' של הקב"ה הוא אלף שנים (תהלים צ - כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה
), ואכן אדם מת תוך אלף שנים (בגיל 930).
- אך לפירוש זה אין בסיס בספר בראשית - הוא מסתמך על פסוק מתוך שיר, שייתכן שנאמר על-דרך ההגזמה או המשל, ולא כקביעה עובדתית. בספר בראשית יש הבדל משמעותי בין "יום" לבין "אלף שנים", ולא סביר שהכוונה לאותו הדבר. ע"ע יום = תקופה שבה העולם מואר .
3. יש אומרים שהכוונה למוות שכלי - הוא נפל מההשגה השכלית הגבוהה שהיתה לו קודם.
- אולם, ע"פ הפשט, לא ברור עד כמה ההשגה השכלית של אדם היתה גבוהה (ע"ע קריאת השמות לחיות ).
- ובכל מקרה, הפסוקים ע"פ פשוטם לא מתארים נפילה שכלית.
4. ע"פ האדמו"ר מחבר "שפת אמת" (נפטר ה שבט ה'תרס"ה), כל פרשת עץ הדעת היא משל שמבטא את הרעיון שבדברי חז"ל על התורה "לא זכה - נעשית לו סם המוות": כשאדם לומד תורה בצורה לא נכונה, הדבר עלול להשחית ולקלקל את נפשו, ולגרום לו למוות רוחני; כך גם עץ הדעת - מכיוון שאדם אכל ממנו בניגוד להנחיות שקיבל מה', הדבר גרם לו קלקול ומוות רוחני, שהתבטאו בהרחקה מה' (זה מתאים לפירושו למושג ' דעת טוב ורע ').
5. ייתכן שה' אכן התכוון שהאדם ימות ממש, אבל הוא ריחם על האדם והקל בעונשו. על-פי התורה, גלות היא תחליף למוות (למשל, אדם שרצח בשוגג לא נענש במוות כמו רוצח רגיל, אלא בגלות לעיר מקלט). אדם לא היה ממש אשם בחטא, כי אשתו פיתתה אותו. ולכן ה' המיר את עונש המוות בעונש גלות מחוץ לגן-עדן.
פירוש זה מתאים לדברי ה' (בראשית ג17): כי שמעת לקול אשתך, ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו - ארורה האדמה בעבורך...
, כלומר - בגלל ששמעת לקול אשתך ואכלת מן העץ - לא תיענש במוות אלא בעונש אחר.
6. היציאה מגן עדן לעולם החומרי היא שינוי כל כך גדול במצבו החומרי של האדם, עד שהדרך היחידה לתאר אותו היא ב'מוות' -זה כמו השינוי בין מצב של חיים למצב של מוות [רש"ר הירש]. גם חז"ל אמרו שעני חשוב כמת
- כשאדם גורש מהגן הוא נעשה עני, שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, וזה כמו מוות. ה' לא אמר לאדם "ביום אכלך ממנו תגורש מחוץ לגן" כי אדם לא היה מסוגל להבין מה המשמעות של להיות מחוץ לגן. לכן ה' אמר לו מות תמות
- הדבר הרע ביותר שאדם מסוגל להבין.
7. מוות הוא לא ארוע פתאומי אלא תהליך מתמשך, שמתחיל ברגע שאדם מתחיל להזדקן. כל זמן שאדם היה בגן-עדן, הוא יכל לאכול מ עץ-החיים בלי הגבלה, וכך לא הזדקן וממילא גם לא מת. אבל ברגע שאכל מעץ-הדעת - גורש מגן עדן, ולא יכל יותר לאכול מעץ החיים, ואז התחיל להזדקן, ובכך התחיל התהליך שהביא לבסוף למותו. אמנם, בלשון המקרא, המילה "מוות" מציינת בדרך-כלל את סופו של התהליך, ולא את תחילתו; אולם, באותו זמן אדם כלל לא הכיר את התהליך של הזדקנות ומוות, ולכן ה' השתמש במילים "מות תמות" במשמעות מקורבת, לציון התהליך כולו.
8. אדם מת ואז קם לתחיה - ע"ע "אשר חי" .
מקורות[]
על-פי מאמר של מחברים שונים שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01 00:00:00.
תגובות[]
הקטגוריות נמצאות ב: ביום אכלך ממנו מות תמות
|
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי)
|
לעמוד זה יש כתובת קצרה: tnk1/tora/brejit/mot_tmut